״בינינו״
שלוש קבוצות של אחיות, יום צילום אחד, וסיפור על קשרים שלא צריך להסביר
יש קשרים שלא צריך להסביר.
רואים אותם מיד.
בדרך שבה אישה אחת מסתכלת על השנייה.
בצחוק שמתחיל בלי סיבה ברורה.
במשפט שרק אחות יכולה להרשות לעצמה להגיד.
ביד שמסדרת שיער, חולצה, תיק, או פשוט נמצאת שם.
לקראת שבועות הזמנו שלוש קבוצות של אחיות ליום צילום עם דרופ החג החדש שלנו. רצינו ליצור קמפיין שמרגיש קרוב יותר. לא צילום חג רגיל, לא סט מושלם מדי, אלא רגע אמיתי. נשים, משפחה, לבן, קש, צחוק, זיכרונות וקשרים שנבנו לאורך חיים שלמים.
כך נולד בינינו, קמפיין שבועות של דניאלה להבי. סדרה של מפגשים עם אחיות, על משפחה, נשיות, קרבה, ועל היופי שנוצר כשנשים מרגישות בבית זו לצד זו.
שרון, דורית, הילית ומיה.
ארבע אחיות, עשור מהבכורה לצעירה, וקשר שהפך עם השנים לחברות עמוקה.
שרון היא הבכורה, בת 61, אמא של רועי ועמית.
אחריה דורית, בת 59, אמא לשלושה.
הילית, בת 56, אמא של נעה, טל ודנה.
ומיה, הרביעית, אמא של מיקה, רון, תמרי ועומר.
ארבע בנות בבית אחד, עשור מהבכורה לצעירה.
שרון אומרת, "תמיד הייתי המנהלת".
מיה צוחקת, "לא סתם נולדת הבכורה".
בילדותן, הן מספרות, הן היו ממש מותג ביהוד. עד היום יש מי שזוכרים אותן בתור האחיות ארבל. ארבע אחיות, כל אחת עם המקום שלה, עם האופי שלה, ועם דינמיקה משפחתית שאי אפשר לזייף.
"כל סוד תמיד התחלק לארבע."
עם השנים הקשר ביניהן השתנה, כמו שקשרים משתנים עם החיים. שרון נישאה ראשונה וילדה את רועי, ומיה ממש גידלה אותו. דורית למדה בקנדה ועזבה את הבית לכמה שנים. המרחק, במקום להרחיק, רק חיזק את החיבור ביניהן.
ככל שגדלו, בחרו, הקימו משפחות וחיים משלהן, הן הפכו קרובות יותר. כל סוד התחלק לארבע. כל רגע משמעותי עבר דרך כולן. הקשר נהיה לא רק קשר של אחיות, אלא גם של חברות טובות, כאלה שחולקות הכול, לטוב ולרע.
הן מדברות כל יום, לא תמיד כולן יחד, אבל תמיד מישהי עם מישהי. קבוצת הווטסאפ של ארבעתן היא אחת הפעילות ביותר, כולל הרבה צחוק, הרבה עדכונים, והרבה מאוד רכילות. הן יכולות לשבת ולקשקש שעות, צוחקות מאותן בדיחות, ונוסעות לפחות פעם בשנה לחו"ל, רק הן, לנסיעת אחיות.
מה דומה ביניהן? הדאגה לאמא. החלוקה במשימות. הגיבוי המוחלט אחת לשנייה. חיתוך הדיבור. אהבת הארץ. והאימהות הטוטאלית של כל אחת מהן לילדיה.
ומה הכי שונה?
האוכל.
שרון אוכלת הכול. מיה כמעט לא אוכלת כלום. הילית ודורית שומרות על תזונה בריאה יותר. גם בזה, כמו בכל דבר אצל אחיות, יש מקום לצחוק, הערות, הרגלים, והיכרות עמוקה שאף אחד מבחוץ לא באמת יכול להבין.
בסוף, הן אומרות, זו המעטפת המשפחתית. הידיעה שכל אחת מהן תמיד תיעזר, תמיד תיתמך, ותמיד תהיה חלק ממשהו גדול ממנה.
כי אין קשר חזק מזה.
יש אחיות שנולדות קרובות.
ויש כאלה שהחיים מקרבים אותן לאט, דווקא כשהן כבר נשים בוגרות.
קרן ומור.
שתי אחיות, שני משרדי עורכות דין, וקשר שנבנה מחדש סביב עבודה, משפחה וזיכרון.
קרן תגר, בת 51, נשואה ואמא לשלושה, היא עורכת דין ובעלת משרד עורכי הדין מ. תגר ושות'.
מור תגר, בת 47, נשואה ואמא לשתיים, היא עורכת דין המתמחה בתביעות ייצוגיות.
ביניהן יש כמעט חמש שנים, כך שהקרבה לא התחילה דווקא בילדות. הן לא היו אחיות בלתי נפרדות מגיל צעיר, והקשר העמוק ביניהן נבנה דווקא מאוחר יותר, אחרי שמור השתחררה מהצבא והלכה ללמוד משפטים, כמו קרן.
אחרי הלימודים מור הצטרפה למשרד עורכי הדין של אביהן ז"ל, שבו קרן כבר עבדה. שם, בתוך השגרה היומיומית, נולד ביניהן קשר אחר. קפה של בוקר במשרד. ארוחות צהריים עם אבא. שיחות על עבודה, על הילדים של קרן, על הדייטים של מור, ועל כל מה שקורה בין לבין.
"יש לנו בדיחות משלנו וזיכרונות משפחתיים שרק שתינו מכירות."
גם כשמור עזבה את המשרד לקריירה עצמאית, הקרבה שנבנתה שם נשארה.
הן שונות מאוד זו מזו. קרן מתארת את עצמה כפתוחה וקלילה יותר, מוקפת חברויות מכל מיני מקומות, מנהלת לוח זמנים מלא של עבודה, בית, ילדים ופעילויות. מור סגורה יותר, אמא מסורה לשתי בנות, עם שכל חריף במיוחד, יופי שקט ועומק גדול.
אבל דווקא בתוך השוני הזה יש חיבור חזק. לא חיבור שמנסה להפוך אותן לדומות, אלא כזה שמאפשר לכל אחת להיות בדיוק מי שהיא.
בשנים האחרונות, אחרי ששני ההורים שלהן נפטרו, הקשר ביניהן קיבל משמעות עמוקה עוד יותר. היום ברור להן שהן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. יש להן בדיחות משלהן, זיכרונות משפחתיים שרק שתיהן מכירות, ושיחות או התכתבויות כמעט כל יום.
הן נפגשות כמה פעמים בשבוע, ומשתדלות לשמור על ארוחות משפחתיות משותפות עם המשפחות של שתיהן. בתוך החיים העמוסים, זו הדרך שלהן להחזיק את הבית, את הזיכרון, ואת הקשר.
כששואלים אותן מה העצה שלהן לקשר קרוב בין אחיות, התשובה פשוטה ומדויקת.
לאהוב אחת את השנייה כמו אחות.
לא כמו חברה.
לא כמו אמא.
לא כמו ילדה.
כמו אחות.
לתת ספייס. לא לנסות לחנך. לא לפחד מקנאה כשהיא מופיעה. לדעת להרים, לפרגן, ולהחזיק את הקשר לאורך זמן.
כי זה אחד הקשרים הארוכים ביותר בחיים. קשר שמשתנה כשהחיים מתקדמים, אבל יש לו שורשים שאין באף קשר אחר.
ולפעמים, אחרי שנים של ריבים, מכות, "אל תגעי לי בדברים", ומשחקי ילדות, מגיע רגע שבו אחות הופכת לאדם הכי קרוב בעולם.
ענת ויעל. אחיות, רצות יחד, מדברות בלי סוף, ומחזיקות על הגוף קעקוע אחד שמסכם הכול, never alone.
ענת ויעל לבית הראל הן אחיות עם קשר שאי אפשר לפספס.
ענת בת 55, ויעל בת 52.
יעל היא סמנכ"לית שיווק בחברת אנרגיה.
ענת עוסקת כבר מעל 20 שנה באימון אנשים, עם דגש על נשים, לאורח חיים בריא. בשלוש השנים האחרונות הקימה חברה שמלווה נשים בשלבים השונים של גיל המעבר, ועוזרת להן ליצור הרגלים בריאים להתמודדות עם תסמיני התקופה.
כשהן מדברות על הקשר ביניהן, הן לא מחפשות מילים גדולות מדי. מבחינתן, הקשר בין אחיות הוא החיים.
אצלן זה קשר סימביוטי, כמעט טלפתי. הן אפילו עשו יחד קעקוע עם הכיתוב never alone, משפט שמבחינתן הוא לא סמל יפה, אלא אמת יומיומית.
"אנחנו מסיימות ריצה של שעתיים, שבה דיברנו בלי הפסקה, וקולטות שלא הספקנו לדבר על כלום."
הן מספרות שהן יכולות לצאת לרוץ בבוקר ולגלות שהן לובשות בדיוק את אותם בגדים, בלי לתאם. הן מדברות לאורך כל הריצה, ואז אחרי שעתיים מסיימות ומגלות שלא הספיקו לדבר על כלום. הן מכירות כל פרט בחיים אחת של השנייה, וחברים תמיד שואלים אותן באירועים, "מה יש לכן עוד לדבר?"
אבל הקרבה הזו לא התחילה בקלות.
לגדול יחד היה, לדבריהן, קשוח. היו הרבה מכות, הרבה טלטלות, הרבה עליות וירידות. כשיעל נולדה, ענת מאוד שמחה, אבל בהמשך הגיעו גם המריבות, הכעסים, ה"אל תגעי לי בדברים", וכל מה שקורה בין אחיות שגדלות באותו בית.
עד גיל 20, הן אומרות, זה היה סוער.
ואז פתאום התחיל תהליך של אהבה.
מאותו רגע, הקרבה רק הלכה והתחזקה. מה שהיה פעם ריב על מקום, תשומת לב וחפצים, הפך עם השנים לברית עמוקה. חברות. שותפות. ידיעה שכל אחת מהן לעולם לא באמת לבד.
הקשר שלהן היום מלא בתנועה. בריצות משותפות, בשיחות ארוכות,
באינטואיציה כמעט מבהילה, ובהיכרות כל כך עמוקה שהיא כבר לא דורשת הסברים.
יש אחיות שהופכות לחברות, ויש אחיות שהופכות לבית.
אצל ענת ויעל, נדמה שזה גם וגם.
דרופ שבועות החדש
מתוך המפגשים האלה נולד גם דרופ שבועות החדש שלנו.תיקים בקש, בגוונים טבעיים ובהירים, עם שילובים רכים של עור, פרופורציות נקיות, ונוכחות קיצית שלא מתאמצת. תיקים שנולדו לחג, אבל לא רק אליו. לבוקר בעיר. לארוחת ערב. לסוף שבוע. לנסיעה קצרה. לרגעים שבהם רוצים להרגיש קלות, יופי ונוכחות שקטה.הם התחברו באופן טבעי ליום הצילום הזה. ללבן, לאור, לצחוק, לחיבורים בין הנשים, ולתחושה הזו של חג שמרגיש כמו בית.
