יש מדינות שבהן עיצוב הוא המשך ישיר של מסורת. באיטליה, בצרפת, גם ביפן, אפשר למתוח קו ברור בין עבר להווה, בין מלאכה לאסתטיקה, בין תרבות לחפץ. בישראל, לעומת זאת, הסיפור אחר לגמרי. אין כאן רצף. אין קנון יציב. עיצוב ישראלי, אם אפשר לקרוא לו כך, נולד מתוך קטיעה, מתוך ערבוב, מתוך צורך מתמיד להגדיר את עצמו מחדש.

בתוך המרחב הזה פעלה דניאלה להבי, מהיוצרות הבולטות שעיצבו לא רק מוצרים, אלא גם שפה. היא לא צמחה מתוך המסורת המקומית, אלא הגיעה אליה מבחוץ. ילידת אירופה, שגדלה בתוך עולם תרבותי מסודר ומובחן, נשאה איתה לאורך שנים תחושת זרות. דווקא משום כך, המפגש עם ישראל היה עבורה חוויה כמעט גופנית. היא דיברה לא פעם על האור, על החום, על חוסר הפורמליות, על האפשרות לנוע בעולם בלי שכבות מיותרות של נימוס ושל קוד. ישראל של שנות השבעים, ובעיקר ירושלים של אותם ימים, הציעה מרחב אחר, פתוח, בוהמייני במובנים מסוימים, שבו הגבולות בין אמנות, מלאכה וחיים היו עדיין רכים.

הלימודים בבצלאל לא היו רק הכשרה מקצועית, אלא חלק מהתבגרות בתוך סביבה שחיפשה את עצמה. בית הספר באותן שנים שיקף את רוח התקופה, ניסיונית, לא היררכית, לעיתים כמעט היפית, עם אמונה עמוקה ביכולת ליצור יש מאין. בתוך המרחב הזה בחרה להבי להתמקד בעבודה עם עור, בחירה שלא נתפסה אז כמובן מאליו. עיצוב תיקים, ודאי כעיסוק מרכזי, לא נהנה מיוקרה מיוחדת. להפך, הוא נתפס לעיתים כשולי, ככזה שאינו מבטיח פרנסה או מעמד.

מכאן התגבשה אחת מאבני היסוד של השפה שפיתחה, החיבור בין אסתטיקה לפונקציונליות. התיקים של להבי לא ביקשו להיות רק יפים, אלא גם שימושיים, נוחים, עמידים, כאלה שמלווים את הגוף לאורך יום שלם. הבחירה בעור כחומר מרכזי לא הייתה רק בחירה חזותית, אלא גם טקטילית, חומר שמתיישן, משתנה, מקבל אופי. עם השנים, התגבשה שפה המזוהה עם המותג, שילוב בין דיוק אירופי לבין רכות ישראלית, בין מבנה לבין תנועה, בין שליטה לבין שחרור.

הדואליות הזאת אינה מקרית. היא משקפת ביוגרפיה אישית, אך גם מצב תרבותי רחב יותר. עיצוב ישראלי, במיטבו, אינו מנסה לפתור את המתח הזה, אלא להחזיק בו. לא להיות לגמרי שייך, ולא לגמרי זר.

לאורך עשורים הפכה דניאלה להבי לשם מוכר בזירה המקומית, אך הסיפור לא נעצר כאן. בשנים האחרונות מתרחש תהליך מעניין של תרגום השפה הזאת לקהל אחר, רחוק יותר גיאוגרפית ותרבותית, בארצות הברית. בניגוד למהלכים שיווקיים אגרסיביים, החדירה לשוק האמריקאי מתרחשת באופן מדורג, כמעט שקט, דרך המוצר עצמו. לקוחות שאינן בהכרח מכירות את ההיסטוריה או את ההקשר המקומי, נמשכות לאותן איכויות בסיסיות, החומר, הנוחות, הפשטות שאינה מתאמצת.

בתוך התהליך הזה בולט במיוחד דגם אחד, Bonnie. זהו תיק שמזקק במידה רבה את הקוד שנבנה לאורך השנים, מבנה ברור אך לא נוקשה, נוכחות מורגשת אך לא רועשת, יחס מדויק בין פונקציה לאסתטיקה. ייתכן שדווקא משום כך הוא מצליח גם מחוץ להקשר המקומי, הוא אינו “מסביר” את עצמו, אלא פועל דרך שימוש.

עבור מי שממשיך את דרכה של להבי, התהליך הזה מקבל גם ממד אישי. ההצלחה בישראל, שנבנתה לאורך שנים של עבודה, של פיתוח ושל יצירת אמון עם קהל, אינה מובנת מאליה, אך היא כבר עובדה קיימת. האתגר כעת הוא אחר, לקחת שפה שנולדה מתוך הקשר מאוד מסוים, ולהפוך אותה לרלוונטית גם במקום אחר, תחרותי בהרבה, מבלי לאבד את הייחוד שלה.

במובן זה, המעבר לשוק האמריקאי אינו רק מהלך עסקי, אלא גם סוג של מבחן. האם עיצוב שנולד מתוך מציאות מקומית, על כל המורכבות שלה, יכול לדבר גם לקהל רחב יותר. האם יש בו משהו אוניברסלי, או שמא כוחו נובע דווקא מהמקום הספציפי שממנו צמח.

ייתכן שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע. כמו בעיצוב עצמו, גם כאן מדובר באיזון. לא ויתור על הזהות, אך גם לא הסתגרות בתוכה.

בסופו של דבר, עיצוב ישראלי אינו סגנון במובן הקלאסי. הוא אינו מזוהה עם קו, צבע או חומר מסוים. הוא יותר מכל דרך עבודה, דרך חשיבה, תגובה מתמדת למציאות משתנה. הוא נולד מתוך מגבלות, אך גם מתוך חופש. מתוך צורך לשרוד, אך גם מתוך רצון ליצור.

והוא ממשיך להשתנות, יחד עם האנשים שמעצבים אותו.